מותשים מעוד אחר צהריים של הכנת שיעורי בית? הכנסו לכאן..
לא פעם אני שומעת מהורים:
"קיבלנו 90 במבחן!" או "התכוננו כל כך הרבה למבחן ובסוף קיבלנו רק.."
ו- "יש לנו היום שיעורים ב..."
מדברים בלשון רבים בכל הקשור למטלות הבית ספריות של ילדיהם.
הם מוצאים את עצמם עייפים ומותשים מאחה"צ ארוך של הכנת שיעורי בית/התכוננות למבחנים עם ילדיהם .. מצד אחד, אלה הילדים שלנו, ואם אנחנו לא נשב איתם, אז מי?? מצד שני, עד מתי הילד יצטרך אותנו? מתי יהפוך ללומד עצמאי? ולמה זה לוקח כל כך הרבה זמן???
כבר מגיל צעיר כדאי לדעת לשים את האצבע על הגבול הדק שבין סיוע לילד לבין 'האכלה בכפית', ולהעביר אחריות לילדים שלנו (בהתאם לגיל כמובן):
לבקש את עזרתם בעריכת/פינוי שולחן האוכל, להכין אוכל ביחד, עזרה עם האח הקטן, להתפשט/להתלבש לבד וכדומה...
העברת אחריות פירושה שאנחנו סומכים עליהם.
וחשוב להבין, לקחת בחשבון ולהסביר לילדים שהשד לא כזה נורא ושטעויות הן חלק בלתי נפרד - ומהן אפשר ללמוד ולצמוח.
באופן זה, תחושת המסוגלות לאט לאט תגדל, הילד מבין שהוא יכול לעשות בעצמו יותר ויותר דברים ובבוא היום, גם ההתמודדות עם שיעורי הבית תעבור לאחריותו מהר יותר.
ברגע שאנחנו צמודים לילד יתר על המידה בכל תהליך הלמידה, 'מכניסים לו תשובות לפה' ולא נותנים מקום להתנסות אישית (הצלחה או כישלון), חווית ההצלחה אינה משמעותית ויכולה להתפס כמובנת מאליה. כמו כן, בצורה כזו לעולם לא יפתח אסטרטגיות משל עצמו, ימשיך להיות תלוי בכם ואתם תמצאו את עצמכם מרעננים שוב את המוח 'להנאתכם' בספר שמות פרק כ', ובמשוואות אלגבריות עם שני נעלמים מספרי בני גורן ה'אהובים'...
אני חוזרת לאמא היקרה מתחילת הפוסט, שמבחינתה היא קיבלה במבחן הזה 90.. ומזמינה אתכם לשים לב היכן לשים את הגבול, לדעת לפנות את הדרך ולתת לילד שלכם את המקום לטעות, להתנסות וכמובן להצליח בכוחות עצמו!
